דרכים יצירתיות ומעשיות להתמודדות עם פחד לסוגיו 

ממה אנשים פוחדים? כמעט מכל דבר שאפשר לחשוב עליו. פוחדים מטוב ופוחדים מרע. פוחדים מקיבעון ופוחדים משינוי. פוחדים משמחה ופוחדים מעצב. פוחדים להרגיז ופוחדים להתרגז. פוחדים מהמוות אבל גם פוחדים לחיות באופן מלא. פוחדים להגיע לראש ההר כי הם עלולים ליפול ממנו, פוחדים להיכנס למשבר מחשש שלא יצאו ממנו לעולם, פוחדים לטוס, לטפס, להתקדם, לסגת. אנשים פוחדים מאוכל, פוחדים משדים וממפלצות, פוחדים ממלחמה אך גם מסתייגים משלום. אנשים פוחדים להכיר את גופם ופוחדים מהתהליך הטבעי של התבגרותו והזדקנותו. אנשים פוחדים להתנהג באופן ילדותי וגם פוחדים מתהליך ההתבגרות ומהפרידה ההכרחית מחלק מחוויות הילדות.

מה עוד?

לא חסר!

אנשים פוחדים להתמסר ואנשים פוחדים להתחייב. אנשים פוחדים להיפרד וגם פוחדים להתקרב. אנשים פוחדים מהאויב אבל גם פוחדים מהאפשרות שהוא יהפוך, סופית, לידיד. אנשים פוחדים מהרגשות שלהם ופוחדים ממצב שבו לא יוכלו להרגיש. אנשים פוחדים מיצירתיות וממקוריות רבה מדיי ופוחדים להפוך למשעממים.

רוצים עוד?

יש!

אנחנו פוחדים להיות שונים ופוחדים שיגנו אותנו. אנחנו פוחדים להיבלע בהמון אך פוחדים גם לבלוט בתוכו. אנחנו פוחדים ללכת לאיבוד וגם פוחדים להישאר באותו המקום. אנחנו פוחדים מאד משיעמום ויחד עם זאת מקפידים לקיים שגרה שרב בה הקבוע מאשר  מה שיכול להשתנות.

הרשימה ארוכה ומדהימה. עד כמה הפחד האנושי נפוץ, יומיומי ונרחב, גם אם לא מדברים על כך, גם אם לא שמים לב לכך וגם אם לא מודים בכך. אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו ואפילו פוחדים להיפרד מהפחדים. הם מלווים אותנו בנאמנות לכל מקום וקשה לתאר כמה אנרגיה מושקעת על מנת לשמור על חזות שפויה לאור כמות הפחדים עמם אנו מתמודדים ברמה היומיומית.

מעבר לכל אלה, אני מאמין שהפחד העיקרי של האדם הוא להגיע ליום בו אינו מפחד מדבר. מצב של פתרון גדול וגורף לפחדים יכול להיות מאיים ומטריד מאד. במידה רבה ניתן לזהות מאפיינים של התמכרות ביחסים בין האדם לפחדיו כמו גם ביחסים בין קבוצה לפחדיה ומדינה עם פחדיה. מדינת ישראל, שקמה מתוך האירוע הגדול והנורא של מלחמת העולם השנייה, מסרבת להיגמל מהתמכרותה לפחד. אני מאמין שמרוב שאנו חרדים מכך שישמידו אותנו אנחנו כבר לא עושים את הצעדים היצירתיים והנכונים ביותר שימנעו את השמדתנו. ההתמכרות הזו לפחד מעקרת את היצירתיות והמקוריות ומצמצמת את זווית הראיה לכזו של סכנות בלבד ולהתמודדות עמן. האם למשל, יש אפשרות להתייחסות אחרת לאיום האיראני מלבד שמדובר בסכנה גדולה ומוחשית? האם יתכן שאנחנו מצמצמים מאד את האפשרויות ובוחנים רק את האפשרויות הצבאיות? האם הדרך היחידה שלנו מול אויבנו היא בדרך החשדנות והזהירות? האם זו עדיין הדרך הטובה ביותר להתמודד או שאנו בעצם לא מסוגלים, כעת, לוותר, ולו לרגע, על הזכות שלנו לפחד ולפחד?

הסיבה לכך שקיימים כל כך הרבה פחדים היא שיש לנו, בני האדם, נטייה להתמכר אליהם. ביסודו, פחד הוא דבר שיכול ואמור להועיל לבן האדם. הפחד אמור לשים תמרורי אזהרה ותמרורי הכוונה, לאן כדאי ולאן לא, מה מוגזם ומה מיותר, מה מסוכן ומה גם מסוכן מאד. השימוש האנושי בפחד חורג בהרבה מערכו החיובי של הפחד. הפחד האנושי הוא דרכו של האדם, מבלי שידע בכך, להתרחק מיכולתו לחוש אהבה, תקווה, יצירתיות והנאה מהחיים. הפחד מרחיק מדברים חשובים אלה, תוקע וממכר וככזה הוא למעשה תופעה מזיקה. הפחד כשלעצמו אינו רע, אלא השימוש המוגזם והממכר שבני האדם עושים בו.  עולם הרפואה עוסק בעיקר במחלות. הצבא במלחמות והמשטרה בפשיעה. שלושת הגופים אלה חשובים והכרחיים לקיומה של חברה תקינה. מצד שני, כשגופים אלה עוסקים בעיקר בהיבטים המפחידים של החיים, בצורה לא מאוזנת, הם יוצרים לנו מציאות שיש בה בעיקר פחד ומעט תקווה, יצירה ואפילו ניסים.

דבר נוסף שיש לציין כעת הוא שאנחנו, בני האדם, ובעיקר אם אנחנו ישראליים, אוהבים לחשוב שאנחנו אמיצים יותר. שאנחנו יודעים "להתגבר על הפחד", שאנחנו "חזקים ממנו". הדרך הזו כלל לא יעילה בשום אופן משום שהיא יוצרת, בעיקר כשהיא הופכת למשמעותית, למצב של התכחשות לפחדים ובכך להעצמת ולפריחתם. להתעלם מהפחד או "לנצח אותו" לא יכולים להיות יעילים לאורך זמן. זו לא הדרך לרפא אותו. זו דרך להפוך אותו למפלצתי יותר ולמסוכן יותר.

במובנים מסויימים ניתן לראות את הפחד כהיפך הגמור מאהבה. כמו חושך לעומת אור. במקום בו מתקיימת חוויה של אהבה לא קיים פחד. במקום בו קיים חשש מוגזם קשה לחוש אהבה. אהבה יכולה לשמש תרופה נהדרת לפחד ואילו הפחד הוא מתכון נהדר לאבדן חוויות האהבה. האהבה המדוברת כאן אינה קשורה לאהבה "זוגית" אלא יותר לחוויה כללית ואישית שיכול האדם המתפתח לחוש בינו לבין ועצמו, ולאחר מכן להפנותה החוצה, לאנשים אחרים.

פחד הוא אנרגיה כמו שכל רגש מכיל בתוכו אנרגיה. אנרגיה שמבקשת לנוע באופן התקין. ממאפייני הפחד הוא הדרך שלו לשתק, לכווץ לקרר ולהגביל. הדבר נובע מכווץ האנרגיה שבתוכו ואי הפעלתה בכוון הנכון. כאשר ניתן להניע, להזרים וליצור בעזרת אנרגיית הפחד אז הוא מתחיל להפסיק להפריע ויכול להפוך למקור אנרגיה נהדר ליצירה, התחדשות ושינוי.

כאשר אנחנו מסוגלים ליצור באמצעות הפחד אנחנו מתחילים להיפרד מהאלמנט הממכר שבו. אנחנו יכולים ללוש אותו, לשחק עמו, לפרק אותו ולצחוק עמו. כשניתן ליצור באמצעות אנרגיית הפחד הוא מפסיק "לשבת" עלינו ולמעשה אנחנו מתחילים "לשבת" עליו. זה לא יעזור שנחליט "לא לפחד" . יעזור יותר שנחליט "לא לפחד ליצור באמצעות הפחד". אמנם הפחד יצוף ויתגלה כך, מכיוון שנעסוק בו, אך פה יהיה לנו צ'אנס אמיתי להתחיל בתהליכי פרידה ממנו, אם באמת בכוונתנו להיפרד ממנו.

ככל שאדם מצליח ליצור באמצעות הפחד ולהיפרד ממנו, הוא מפנה מקום לתחושות נעימות יותר, כמו חווית האהבה, חווית התקווה וחווית החזון. אם הוא מתקשה להיגמל, הוא ימצא דרכים לשוב ולפחד וירחק ככל יכולתו מהאפשרות של יצירה באמצעות הפחד. היצירה המדוברת כאן היא יצירה בעלת מאפיינים של אלתור, שימוש באינטואיציה ובדמיון, וביטוי רגשי נרחב. המפלצות בחיים שלנו יוצרות את עצמן ונוצרות על ידי דמיון שלא מצא דרך פורה יותר לעשות שימוש יצירתי בפחדים שלו. אם אינך רוצה מפלצות רבות בחייך, צור באמצעות הפחד שלך יותר ויותר יצירות מקוריות משלך. אין צורך "להסתכל לפחד בעיניים". זה יכול להיות מעייף. נכון יותר לקחת את הפחד, לראות בו אנרגיה צבורה ותקועה שמבקשת להשתחרר, לחולל עמו מהלכי יצירה שונים ומקוריים וראה זה פלא, לא רק שהוא מתפוגג, אלא הוא גם הופך לנכס יקר ערך.